פסק דין
1.בהמשך לפסק הדין מיום 14.10.12 ופסק הדין מיום 11.2.13, כל שנותר להכריע בו כעת מתייחס לטענות התובעים שכנגד (להלן – "התובעים") בהתאם לאמור בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש כנגד הנתבעת שכנגד (להלן – "הנתבעת") בגין שתי עילות תביעה: פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע (יתר העילות והטענות נזנחו בסיכומים).
2.אפתח את הדיון בעילה הראשונה הנוגעת לפגיעה הנטענת בפרטיותם של התובעים.
עפ"י הנטען, הנתבעת אשר מתגוררת בשכנות לתובעים ניסתה לעשות כל אשר באפשרותה במטרה להביא לסגירת המרפאה שלהם המנוהלת כדין מתוך ביתם, וזאת ממניעים לא כשרים ובכדי לגרום להם נזק. בגדר זאת טוענים התובעים, כי סבלו מהטרדות חוזרות ונשנות מצידה של הנתבעת ובני משפחתה אשר נכנסו מספר פעמים לשטח ביתם או לשטח המרפאה, ללא כל רשות, ותוך הסגת גבול. אם לא די בכך, הרי שהנתבעת ובני משפחתה אף צילמו בתוך המרפאה שלא כדין ותוך פגיעה קשה בפרטיותם ובפרטיות מטופליהם ששהו במרפאה באותה עת.
3.בסיכומיהם ביקשו התובעים לבסס טענות אלה בכל הקשור להסגת גבול ופגיעה בפרטיות באמצעות תצהיריהם של גב' אילנה קרופניק, העובדת כפקידה במרפאה שלהם, ושל מר וייס משולם אשר מסר כי שעה שביקר עם רעייתו במרפאה ראה את הנתבעת ובנה מצלמים בתחום המרפאה ואותם באופן אישי.
4.הנתבעת הכחישה טענות אלה והוסיפה, כי יש בהן משום הרחבת חזית בכל הקשור לטענה בדבר הסגת גבול.
5.לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי בתצהירים הרלוונטיים של שני העדים הנ"ל, נחה דעתי לדחות את התביעה בקשר לעילה שבנדון.
6.אפתח את נימוקיי בכך, כי אין ממש בטענת הנתבעת לגבי קיומה של הרחבת חזית. זאת משום שהטענה בדבר הסגת גבול הוזכרה באופן מפורש בכתב התביעה שכנגד. ואולם, דין הטענה בדבר הסגת גבול להידחות לגופה, שכן התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק עקב כך, כאשר נזק הינו אחד מיסודותיה של העוולה בגין הסגת גבול.
7.אשר לפגיעה בפרטיות – גם כאן דין הטענה להידחות. עפ"י הנטען בתצהירים של שני העדים הנ"ל, הצילומים שבוצעו בתוך שטח המרפאה פגעו ברגשותיהם ובפרטיותם של מר וייס משולם ורעייתו, ולא בפרטיותם של התובעים.
8.אך גם אם אצא מתוך הנחה כי הצילום של שטח המרפאה פנימה פוגע בפרטיותם של התובעים, ללא כל קשר לפגיעה ברגשות המטופלים שממתינים במרפאה, הרי שממילא לא הוכח כי הנתבעת היא זו שביצעה את הצילומים. ויודגש לעניין זה, כי המצהיר מר משולם אינו מבהיר בתצהירו מי ביצע בפועל את אקט הצילומים, האם הנתבעת בעצמה או שמא בנה שהיה עמה באותה עת. לעומת זאת, המצהירה, הגב' קרופניק מבהירה בתצהירה באופן מפורש כי מי שצילם היה בנה של הנתבעת, המנוח שלום מנסורה ז"ל – שהיה מלכתחילה נתבע בתיק יחד עם אמו אך נמחק ממנו עקב פטירתו.
9.עוד אוסיף ואציין, כי הנתבעת עצמה מסרה בחקירתה הנגדית בפניי, כי בזמן הרלוונטי היא נותרה להמתין מחוץ לחצר הבית של התובעים ומי שנכנס פנימה היה בנה, ובתצהירה מסרה כי היא עצמה לא נכנסה כלל לשטחם של התובעים מאז נפטר בעלה, ועל כך היא לא נחקרה בחקירה נגדית.
10.גם במכתב ההתראה (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד) שנשלח לנתבעת על ידי בא כוחם הקודם של התובעים עוד קודם להגשת התביעה, נרשם כי בנה של הנתבעת הוא זה שנכנס לשטח התובעים וצילם בו, מבלי להזכיר כלל את הנתבעת כמי שמעורבת במעשה.
11.האמור במכתב זה ויתר הנימוקים עליהם עמדתי לעיל, תומכים במסקנה כי לא הוכח לפניי שהנתבעת פגעה כהוא זה בפרטיותם של התובעים.
12.אעבור כעת לעילת התביעה השנייה בדבר הוצאת לשון הרע. לטענת התובעים, הנתבעת פגעה בשמה הטוב של התובעת אשר טיפלה בבעלה של הנתבעת בעודו בחיים, כאשר אמרה בנוכחות אחד השכנים, מר יוסף זוהר, ובנוכחות פקידת המרפאה הגב' קרופניק, כי התובעת היא שגרמה למות בעלה, תוך רמיזה כי הטיפול בו היה כושל ורשלני.
13.הנתבעת הכחישה את המיוחס לה ואף הבהירה בעדותה בפניי, כי אין לה טענות כלפי התובעת בעניין הטיפול שנתנה לבעלה.
14.אקדים לציין, כי התובעים עצמם לא היו עדים לאמירה הנ"ל של הנתבעת ולא נכחו במקום באותה עת, והתביעה בעניין זה נסמכת על האמור בתצהיריהם של מר זוהר והגב' קרופניק, אשר שמעו את התבטאותה הפוגעת של הנתבעת לגבי אחריותה כביכול של התובעת למות בעלה של הנתבעת.
15.מאחר ששני המצהירים הנ"ל לא נחקרו על תצהיריהם, די לי בתצהירים שלהם כדי לבסס את עילת התביעה של הוצאת לשון הרע מעל לרמת ההוכחה הנדרשת לפי מאזן ההסתברות.
16.ערה אני אומנם לטענותיה של הנתבעת בסיכומים לגבי הגרסאות השונות שנמסרו ע"י התובעים ועדיהם בכל הקשור לתוכן האמירה הפוגעת, ואולם דעתי היא שאין ממש בטענות אלה, שכן מדובר בשינויים קלים אם בכלל, שבכל מקרה מתייחסים למשמעות אחת בלבד, והיא: הטיפול הכושל והרשלני של התובעת בבעלה של הנתבעת.
17.ברור גם, והנתבעת איננה טוענת אחרת, שתוכן האמירה הוא בגדר הוצאת לשון הרע משום שהוא פוגע ביושרה של התובעת, במקצועיותה ובמוניטין שלה כרופאה.
18.די בכך כדי להצדיק פסיקת פיצויים בגין הוצאת לשון הרע.